חאן עדן בע"מ ואח' נ' מול גולן בע"מ ואח'

פסק דין

בתום שמיעת טיעוני ב"כ המערערים החלטנו שלא לבקש את תשובת ב"כ המשיבים מפני שדין הערעור להדחות.

זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקוה (כב' השופט א' ד' גולדס, סג"נ) מיום 17.6.09 שבו חייב את המערערים לשלם למשיבים 524,529 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה, בגין חוב דמי שכירות.

המערערת מס' 1 (להלן: "המערערת") בערבותו של המערער מס' 2 (להלן: "המערער") שכרה מאת המשיבה מס' 2 מגרש במרכז ירושלים (חלקות 176 ו- 179 בגוש 30048 להלן: "הנכס") להפעלתו כחניון לציבור, לפי הסכם שכירות מיום 1.10.2001 (להלן: "הסכם השכירות"). שכר הדירה החודשי שנקבע בהסכם השכירות הועמד על 16,000 דולר (סעיף 7 בהסכם השכירות). תקופת השכירות הועמדה על חודש אחד, כאשר ההסכם מתחדש מידי חודש בחודשו, אלא אם יודיע המשכיר 30 יום מראש שברצונו שלא לחדשו (סעיף 4 בהסכם השכירות). הסכם זה בא לאחר שגם בתקופה קודמת שכרה המערערת את הנכס, מהמשיבה מס' 1 ושתי חברות זרות, לפי הסכם מיום 27.10.98. המשיבים 3 ו-4 הם בעלי השליטה בחברות המשיבות. לפי עדותו של המשיב 3 החברות הזרות נמצאות אף הן בשליטתו.

ביום 4.3.04 הגישו המשיבות, עם חברות אחרות, שמהן שכרה המערערת חלקי מגרשים נוספים, תביעה לבית משפט השלום בירושלים, שבה עתרו נגד המערערת לסילוק יד ולפינוי. לתביעה זו הצטרפה כתובעת גם חברה ששכרה את הנכס בתום תקופת השכירות לפי הסכם השכירות.

ביום 30.12.04 פסק בית המשפט כי על המערערת לפנות ולסלק ידה מהמגרשים נושא התביעה האמורה.

בעקבות הדברים האלה הגישו המשיבים לבית משפט קמא את התביעה דנן, לתשלום שכר דירה לתקופה של שישה חודשים, שהמערערת לא נשאה בו בתקופה האחרונה שבה החזיקה בנכס.

המערערת הגישה כתב תביעה שכנגד שבו טענה, בין השאר, כי המשיבים הציגו מצג שווא שהם הבעלים של חלקות שונות שיש בהן 183 מקומות חנייה, בעוד שבפועל הם אינם הבעלים של מלוא שטח החנייה ושהנכס כולל 115 מקומות בלבד. על יסוד טענה זו תבעה המערערת החזר שכר דירה שלטענתה שילמה ביתר בסכום של כשני מיליון ₪. לעניין תביעת המשיבים טענו המערערים כי שכר הדירה שולם.

בית משפט קמא קיבל ראיות, שמע עדויות ובסופו של דבר קיבל את התביעה העיקרית ודחה מכל וכל את התביעה שכנגד. פסיקתו של בית משפט קמא מבוססת על קביעות שבעובדה ובמהימנות שבית משפט זה אינו רואה מקום להתערב בהם. בין השאר דחה בית המשפט קמא את טענת המערערים ששילמו עבור התקופה שבמחלוקת, הן מפני שהמערער הודה בחקירתו שהמערערת לא שילמה בעבור ארבעה חודשים, הן מפני שטענתו באשר לחודשיים הנוספים שנתבעו הושתתה על מועד פינוי הנכס שלטענתו היה בינואר 2005, בעוד שבית המשפט קבע שהנכס פונה רק בסוף פברואר 2005, לאחר פסק דין הפינוי. בית המשפט הוסיף שהמערער השיב באופן מתחמק, שינה גרסתו ולא נתן הסברים במקום שאלה נדרשו. גם טענה של המערער שהפקיד את הסכומים שבמחלוקת או חלקם בידי עו"ד פרומקין כנאמן, הוכחשה נמרצות בעדותו של עו"ד פרומקין ובית המשפט העדיף את עדותו על עדותו של המערער.

בית המשפט דן בטענות נוספות של המערערים ודחה אותן אחת לאחת. הטענה שהחברות המשיבות אינן הבעלים היחיד של הנכס נדחתה מהטעם שהמערערת שכרה את הנכס מהמשיבה בהסכם השכירות ו"הלכה היא שמי ששכר נכס מאדם, אינו יכול לכפור בזכויותיו של המשכיר בנכס" (ת"א (חי') 9943/93 מרום נ' דואק (לא פורסם) (31.8.98)). כן ראו ת"א (י-ם) 248/53+176/59 האב פייר דה קונדה בתור מנהל מסדר האבות של נוטר-דם-דה-ציון בירושלים נ' מדור חברה לבנין ולפיננסים בע"מ, פס"מ לב 277 (1962), 284: "אין השוכר רשאי להטיל ספק או להעלות טענה ביחס לבעלותו של המשכיר על המושכר או ביחס לזכויותיו לתתו בשכירות כמנהג בעלים". מה עוד שהמערערת שילמה את שכר הדירה למשיבה 1 הן בתקופת הסכם השכירות הראשון והן בתקופת הסכם השכירות הנדון, תקופה של כשש שנים. עוד קיבל בית המשפט את עדותו של המשיב 3 שהעיד כי הוא בעל השליטה בכל החברות שהשכירו את הנכס בשני הסכמי השכירות ובחברות נוספות הקשורות בנכס. יצוין כי המשיב 3 הוא שחתם על הסכמי השכירות בשם החברות. לא מצאנו להתערב בקביעות אלו של בית המשפט. לא מצאנו ממש בטענת המערערים שקביעות של בית משפט קמא שבהן דחה גם תביעה שטרית שהגישה המשיבה נגד המערערים משליכות על קביעותיו בתובענה נושא פסק הדין ונושא הערעור.

בית המשפט דחה גם את הטענה שהמשיבה הציגה לפני המערערת מצג שווא בדבר מקומות החנייה בנכס. בית המשפט דחה את ניסיונם של המערערים להסתמך על מפה שבה הוצגו מקומות החנייה, מהטעם שהמפה לא הייתה מצורפת להסכם השכירות הראשון ולא הייתה חלק ממנו וגם לא להסכם השכירות שבא אחריו. עוד נדחתה הסתמכות המערערים על המפה משום שלא הוכח לאיזה צורך נערכה המפה, וכן משום שהמפה לא שיקפה את מספר החניות בחלקות שהוזכרו, מאחר שהיא נעשתה ע"י אשתו של המערער 2 "ביום מסוים ובשעה מסוימת בלבד". גם אלו קביעות שבעובדה המתיישבות עם חוזה השכירות ועם הגדרת הנכס שבו, ואין מקום להתערב בהן.

בעיקרי הטיעון מטעם המערערים נטען כי בית משפט קמא התעלם מכך שביום 27.10.98 נחתם הסכם שכירות נוסף עם חברה בשם מימוש פרויקטים ד.ס. פיתוח וייזום בע"מ, אשר השכירה אף היא את חלקות 176 ו- 179 ובנוסף חלקות אחרות. טענה זו לא הועלתה שוב בטענות שנטענו בפנינו ואנו רואים בה כטענה שנזנחה.

אנו סבורים שבדין ועפ"י הראיות דחה בית משפט קמא את התביעה שכנגד וקיבל את התביעה העיקרית. כאמור אין לדחות את הממצאים העובדתיים שבפסק הדין ואלה תומכים במסקנה המשפטית שאליה הגיע בית משפט קמא. לא מצאנו בפסק הדין טעות שבחוק.

לפיכך אנו דוחים את הערעור.

המערערים יישאו בשכ"ט עו"ד בסכום של 30,000 ₪ בצירוף מע"מ.

העירבון יועבר לב"כ המשיבים על חשבון צו ההוצאות.

ניתן היום, ד' אייר תש"ע, 18 אפריל 2010, בהעדר הצדדים.

אילן ש' שילה, שופט

אב"ד

מיכל נד"ב, שופטת